קטמנדו היא עיר שלא…
~ וכשהצמיגים העייפים החלו לחרוק והתמונה בחלון התחלפה היא דחקה בלבה שירגיע את פעימותיו. לא לבכות, ביקשה. לא עכשיו. אחר כך יהיה לך זמן. כשעוצמים את העיניים הדמעות יורדות בקלות יותר. אז השאירה אותן פקוחות נעוצות בקטמנדו שהידפדפה לה מבעד לחלון.
העבירה את האי-פוד להילוך קליל ונתנה למוסיקה להחליט עבורה על מצב הרוח.
קטמנדו היא עיר שלא נגמרת. אם היתה לוקחת את האופנוע היתה גומרת אותה מזמן. אבל באוטובוס הישן הזה, שמתנדנד מצד לצד כאילו נפרד בפעם האחרונה בחייו מהדרכים העמוסות, הרועשות, הכאוטיות המסריחות של העיר הזאת……מי יודע.
היא נוסעת ומשאירה כאן……רגע. אל תכנסי לשם. בשביל מה לך עוד פעם את הדמעות?
קטמנדו היא עיר שלא מתרגלים אליה. עיר של מצולות אלכוהול ועשן וקטורת. מראות עוני וסבל וחנויות מעצבים וברים וברים וברים. לפחות הקפה (היקר להחריד) שווה.
לפעמים.
היא נזכרת בשני נהגי הריקשה שישנו על המדרכה מתחת לחלון שלה. ובכלב שלהם. נזכרת בקטטה שהתחוללה בשלוש לפנות בוקר בקללות בצעקות במכות. באדישות.
היתה רוצה לגמור עם זה ולשנוא אותה כבר וזהו. אבל היא לא מצליחה. יש בה בקטמנדו איזה משהו שלא נותן לך לשנוא אותה…
בעצם אין.
הדרכים פחות טובות משזכרה. אנחנו בסוף תקופת המונסון כנראה בגלל זה. האוטובוס חורק מקטמנדו ישר לפיתולי ההר והיא מרגישה כמו בסרטים המצויירים, כשהמכוניות תמיד לוקחות את הסיבובים על שני גלגלים בלבד.
תיכף יגיעו הטרסות. עכשיו כשהאורז ירוק וגבוה לילדים יש פחות מקום לשחק. אז רואים אותם בצדי הדרך קופצים ורוקדים.
ואחר כך הנהר. והכפרים היפים. כל כך הרבה פשטות וכל כך הרבה יופי.
הנה היא נושמת.
טוב שיצאה. טוב שעזבה. טוב עשתה.
קטמנדו היא עיר שלא צריך להתקע בה. עיר שלא צריך לקחת ללב.
בפעם הבאה היא כבר בטוח תזכור. ותחלוף על פניה כאילו מעולם לא הכירו. כאילו מעולם לא נעתקה נשמתה בעיר הזאת, כאילו מעולם לא דמעה, לא חטאה, לא נשבתה, לא בערה.
כן. זה מה שתעשה
.