הרקע לסיפור ~ זה היה הקיץ של 2017. בדיוק חזרנו מהביקור השנתי שלנו בישראל, והתמקמנו בלה, לאדאק, הצפון הגבוה של הודו. זהו מקום אליו נהגנו לחזור באותן שנים בכל קיץ, גרנו עם משפחה לאדאקית בודהיסטית שהפכה מהר מאוד להיות כמו משפחה עבורנו. אני זוכרת שהפעם הגענו לשם מוקדם מהרגיל, כי רני (בתי האמצעית, שהיתה אז בת 14) רצתה לחגוג עם המשפחה הלאדאקית את יום ההולדת שלה, שחל בסוף יוני. אני זוכרת שהדרך לשם היתה פשוט מרהיבה, כי השלגים עדיין לא נמסו ובמשך יומיים חגגנו לנו בין הקרחונים, מלחמות שלג ונופי בראשית עוצרי נשימה. בקושי הספקנו להתמקם, לא חלף אפילו חודש מאז שהגענו, עד שקיבלתי את הבשורה על מותה של אמי.…

הרקע לסיפור ~ זה היה הקיץ של 2013. ישבנו אז בנפאל, וחשבתי איפה יהיה כדאי להעביר את הקיץ. בשנים הקודמות פשוט נסענו להודו, אבל הפעם הרגשתי שאני רוצה משהו אחר. מונגוליה היתה חלום ישן שלי, והעונה היתה מתאימה, אז התחלתי לבדוק איך אוכל להגשים אותו. מצאתי שהטיסות לסין ממש זולות, שם נוכל לשהות חודש, וממנה נוכל להמשיך ולחצות את הגבול למונגוליה דרך היבשה. התלבטתי מאוד, ואני זוכרת שהיתה לי שיחה עם זוג ישראלים שביקרו בנפאל, שיחה שהסתובבה סביב השאלה: האם את רוצה לתת לפחדים שלך לקבוע, או שאת רוצה לתת לחלומות שלך לקבוע? *** הדבר הראשון שעשיתי כדי להפוך את החלום שלי לממשי, היה לקנות ספר. בדרך כלל אני לא…