הרקע לסיפור ~ זה היה הקיץ של 2017. בדיוק חזרנו מהביקור השנתי שלנו בישראל, והתמקמנו בלה, לאדאק, הצפון הגבוה של הודו. זהו מקום אליו נהגנו לחזור באותן שנים בכל קיץ, גרנו עם משפחה לאדאקית בודהיסטית שהפכה מהר מאוד להיות כמו משפחה עבורנו. אני זוכרת שהפעם הגענו לשם מוקדם מהרגיל, כי רני (בתי האמצעית, שהיתה אז בת 14) רצתה לחגוג עם המשפחה הלאדאקית את יום ההולדת שלה, שחל בסוף יוני. אני זוכרת שהדרך לשם היתה פשוט מרהיבה, כי השלגים עדיין לא נמסו ובמשך יומיים חגגנו לנו בין הקרחונים, מלחמות שלג ונופי בראשית עוצרי נשימה. בקושי הספקנו להתמקם, לא חלף אפילו חודש מאז שהגענו, עד שקיבלתי את הבשורה על מותה של אמי.…

~ כשאלי ישבה בסלון ביתה, ספונה עמוק בתוך חייה הקטנים והלגמרי רגילים, וחלמה בעיניים פקוחות על הערבות הצחיחות של מונגוליה הרחוקה, היא לא שיערה בנפשה שאלה בדיוק יהיו הנופים והרקע לדרמה הגדולה של חייה, בעת שתמצא את עצמה, בהפתעה, נפרדת סופית מאהוב נעוריה ואבי ילדיה, איתו יצאה כמה שנים קודם לכן למסע. על רקע נופים עוצרי נשימה, בין הרים, אגמים ונהרות, כשרוחות סוערות ממעל, ועדרי סוסי פרא נדירים דוהרים מטה, תחת שמיים נדיבים עמוסי כוכבים, היא תעבור גילגול שלם של התרסקות ותקומה, כשהיא מגלה לאיטה את הכוחות העצומים הכמוסים הגלומים בה. לצידה כל העת ילדיה הצעירים, וגם חבר נפאלי יקר, שהיה שם עבורה ברגעי האמת. היכן שאיתני הטבע מתקיימים במופע…