הרקע לסיפור ~ זה היה הקיץ של 2017. בדיוק חזרנו מהביקור השנתי שלנו בישראל, והתמקמנו בלה, לאדאק, הצפון הגבוה של הודו. זהו מקום אליו נהגנו לחזור באותן שנים בכל קיץ, גרנו עם משפחה לאדאקית בודהיסטית שהפכה מהר מאוד להיות כמו משפחה עבורנו. אני זוכרת שהפעם הגענו לשם מוקדם מהרגיל, כי רני (בתי האמצעית, שהיתה אז בת 14) רצתה לחגוג עם המשפחה הלאדאקית את יום ההולדת שלה, שחל בסוף יוני. אני זוכרת שהדרך לשם היתה פשוט מרהיבה, כי השלגים עדיין לא נמסו ובמשך יומיים חגגנו לנו בין הקרחונים, מלחמות שלג ונופי בראשית עוצרי נשימה. בקושי הספקנו להתמקם, לא חלף אפילו חודש מאז שהגענו, עד שקיבלתי את הבשורה על מותה של אמי.…

כשאליה, המקיימת אורח חיים לא שגרתי ומטיילת מזה שנים בעולם עם ילדיה לא קיבלה מאמה שבישראל את שיחת הטלפון הקבועה שלהן, שמונה אפס אפס בערבו של כל יום, משהו בה הבין וידע מיד, את מה שקשה לעתים להגות במילים. קילומטרים רבים הפרידו בין האם שהלכה פתע לעולמה, לבין ביתה היחידה, היתומה גם מאב, שנשארה, כך בתחושתה, לבדה עם ילדיה בעולם. סיפור פרידה ואבל לופת קרביים, בו תהומות של עצב מסתחררים על רקע נופים עוצרי נשימה ברומן חושני ומסעיר במיוחד. בין מוות לסקס, בין סופיותו המוחלטת של האין לרגעים קצרים וחריפים של כאן ועכשיו, מסע ההיפרדות בין הבת לאמה הוליד כוחות חדשים של חיים ואופק חדש שנפרש לפנים. ~ רונית גורן,…