למרגלות ההימלאיה זרוקות נשמות אבודות, החורכות בכפות רגליהן את פסי השלג וכמו תורמות בעצמן להמסתו אל עבר נהרות השוצפים את האדמה. נהרות שקדושתם רק מתחזקת בשל כפות רגלים אלה. אנשים כואבים, הרוסים, מטולטלים. שברחו, כמוני, מפסגות של קדמה וקפה הפוך, אל פסגות של תשוקה ושל פרא. ברחו, כמוני, כי חשבו שזה יעזור להם. נסו אל רחובות מזוהמים, צבעוניים, עשנים בריח של מליון אלילים. וחשפו את כפות רגליהם אל החום הלוהט של מדרכות ההימלאיה. החליפו את הג'ינס והטי שירט בכותנה קשורה-צבועה כחול אדום כתום ורוד. נשמות אבודות מחפשות לזרוק עצמן עמוק רחוק חשוך מוטרף. והן מתבוללות בין המוני תרמילאים חדורי מטרת כיבוש, זוגות מבוגרים שלובי ידיים וחובשי בגדים שנקנו ביורו, חבורות…

~ וכשהצמיגים העייפים החלו לחרוק והתמונה בחלון התחלפה היא דחקה בלבה שירגיע את פעימותיו. לא לבכות, ביקשה. לא עכשיו. אחר כך יהיה לך זמן. כשעוצמים את העיניים הדמעות יורדות בקלות יותר. אז השאירה אותן פקוחות נעוצות בקטמנדו שהידפדפה לה מבעד לחלון. העבירה את האי-פוד להילוך קליל ונתנה למוסיקה להחליט עבורה על מצב הרוח. קטמנדו היא עיר שלא נגמרת. אם היתה לוקחת את האופנוע היתה גומרת אותה מזמן. אבל באוטובוס הישן הזה, שמתנדנד מצד לצד כאילו נפרד בפעם האחרונה בחייו מהדרכים העמוסות, הרועשות, הכאוטיות המסריחות של העיר הזאת……מי יודע. היא נוסעת ומשאירה כאן……רגע. אל תכנסי לשם. בשביל מה לך עוד פעם את הדמעות? קטמנדו היא עיר שלא מתרגלים אליה. עיר של…