זה היה יום שקט במיוחד- מאחורי הקלעים

הרקע לסיפור

~ זה היה הקיץ של 2017. בדיוק חזרנו מהביקור השנתי שלנו בישראל, והתמקמנו בלה, לאדאק, הצפון הגבוה של הודו. זהו מקום אליו נהגנו לחזור באותן שנים בכל קיץ, גרנו עם משפחה לאדאקית בודהיסטית שהפכה מהר מאוד להיות כמו משפחה עבורנו.

אני זוכרת שהפעם הגענו לשם מוקדם מהרגיל, כי רני (בתי האמצעית, שהיתה אז בת 14) רצתה לחגוג עם המשפחה הלאדאקית את יום ההולדת שלה, שחל בסוף יוני. אני זוכרת שהדרך לשם היתה פשוט מרהיבה, כי השלגים עדיין לא נמסו ובמשך יומיים חגגנו לנו בין הקרחונים, מלחמות שלג ונופי בראשית עוצרי נשימה.

בקושי הספקנו להתמקם, לא חלף אפילו חודש מאז שהגענו, עד שקיבלתי את הבשורה על מותה של אמי.

זה היה יום חמישי. ביום שבת עלינו על טיסה לארץ. ביום ראשון לפנות בוקר נחתנו בישראל, ואחה"צ יצאנו ללוויה.

נשארנו עוד שבועיים בארץ, כי הייתי צריכה מהר מהר לפנות את כל הבית של אמי (אבי נפטר הרבה שנים קודם לכן, והיא היתה לבדה בבית). להחליט החלטות מתוך השבר שהייתי בו. מה לשמור. מה לזרוק. את מה אפשר להעביר לאנשים אחרים. כל זכרונות הילדות התנפצו להם ללא הפרעה אל תוך החזה שלי. לא הספקתי לבנות שובר גלים כמו שצריך..

בבת אחת לא היה לי בית לחזור אליו.

אחרי שבועיים חזרנו ללאדאק.

הכתיבה

הסיפור הזה למעשה מתחיל עם הבשורה על מותה של אמה. וממשיך במסע שבו הגיבורה עוברת- פנימה והחוצה. הכתיבה הפעם היתה קלה מצד אחד, כי הספר פחות או יותר כתב את עצמו, ומצד שני קשה מאוד כי נאלצתי להתמודד עם רגשות רבים ומציפים תוך כדי.

הסיפור נכתב בלילות, בפרצים שכמעט לא שלטתי עליהם. התיאורים והמילים נחו עלי פתאום ואם הצלחתי- הייתי ישר ניגשת וכותבת אותם.

לקח שלוש שנים להשלים אותו. זה סיפור עם טון חזק של אינטימיות, של משהו מאוד פרטי ואישי. ולכן היה לי קשה אפילו לחלוק אותו עם העורכים..

יש בו סצינות חשופות של כאב, סצינות סקס, ותיאורים מעומקים של הלב.

גם הפעם רונית ניאותה לערוך את סערת המילים ששלחתי לה, ואריאל (חבר שלי מימי 'במחנה', שאתם אולי לא מכירים באופן אישי אבל קוראים כל יום את התוכן שהוא עורך) אחר כך עשה עריכה לשונית.

הכריכה

ביקשתי מחברתי מרטה האיטלקיה, וחברתה הצלמת דניצה, אותן פגשתי בפוקרה שיכינו לי צילום בהזמנה :-). מרטה היא להטוטנית ורקדנית אש, שנתקעה יחד עם עוד כל מיני אמנים ומטיילים (ואיתי) בפוקרה, נפאל, לאורך כל תקופת הסגר והמגיפה.

סיפרתי להן על מה הסיפור, ומה אני רוצה להרגיש מהתמונה. והן התנדבו בשמחה ובאהבה לשתף פעולה. אני תמיד מתרגשת כשאנשים מציעים לי את אהבתם ככה סתם, בנדיבות וללא תמורה. אגב, אין כאן שום פוטושופ, ככה צולמה התמונה במקור.

אחרי שהתמונות נבחרו, וישבתי לשחק עם העיצוב על המחשב שלי, בלילות קרים בחורף של נפאל, ביקשתי מהבנות, בכל פעם מאחת מהן, לשבת איתי ולעזור לי עם הצבעים, הפונטים, הגדלים. זה נשמע אולי שגרתי, אבל אלה היו רגעים מאוד מרגשים ומשמעותיים בשבילי.

בקיצור- הכריכה היתה חוויה בפני עצמה :-).

האם זהו סיפור אמיתי?

כמובן שישנם חלקים שכרוכים במציאות. הסיפור נשען על חוויות ואירועים שעברתי, וכל המקומות עליהם כתבתי הם מקומות בהם באמת ביקרתי (כן, גם כפר הרועים הנידח במרומי ההימלאיה). חלק מהאנשים בחיי היוו השראה לאנשים המופיעים בסיפור, אבל פה זה נגמר. הסיפור הוא מסע של גיבורה אחת, שחלקים ממנה הם אני, וחלקים אחרים לא. וכמו בספר הקודם, אשאיר לכם את ההחלטה מה באמת היה ומה לגמרי לא.. :-).

רוצים לדעת קצת יותר על מה בדיוק הסיפור? המשיכו לכאן…