למרגלותיה

למרגלות ההימלאיה זרוקות נשמות אבודות, החורכות בכפות רגליהן את פסי השלג וכמו תורמות בעצמן להמסתו אל עבר נהרות השוצפים את האדמה. נהרות שקדושתם רק מתחזקת בשל כפות רגלים אלה.

אנשים כואבים, הרוסים, מטולטלים. שברחו, כמוני, מפסגות של קדמה וקפה הפוך, אל פסגות של תשוקה ושל פרא. ברחו, כמוני, כי חשבו שזה יעזור להם.

נסו אל רחובות מזוהמים, צבעוניים, עשנים בריח של מליון אלילים. וחשפו את כפות רגליהם אל החום הלוהט של מדרכות ההימלאיה. החליפו את הג'ינס והטי שירט בכותנה קשורה-צבועה כחול אדום כתום ורוד.

נשמות אבודות מחפשות לזרוק עצמן עמוק רחוק חשוך מוטרף. והן מתבוללות בין המוני תרמילאים חדורי מטרת כיבוש, זוגות מבוגרים שלובי ידיים וחובשי בגדים שנקנו ביורו, חבורות רודפות צ'ילום ובאנגים וכמה כאלה שבאו להתנדב בנקודה החשוכה ביותר בעולם.

אבל לא באמת. הן נותרות לבדן בכאבן ההולם בחזה, ובכפות רגליהן הלוהטות ממיסות השלגים. והן ילכו ויטיחו עצמן בקירות בוץ ובגגות קש ואבן. ירבצו על רצפת הגללים יחד עם ילדים שלא מכירים פסגות אחרות. ויחד איתם ינסו להגיע לכלום המוחלט, זה שממנו יוכלו לצאת שוב, כואבים פחות,  אל דרך ברורה יותר.

הן ינסו ללמוד מילדים שהטבע שלהם הוא אושר בלי כלום. ילדים שדי להם לשכשך בנהר ולקפץ בשדות התירס. והן ירדפו ויצמידו כפות ידיים אל חזם מול הילתם של גורואים שזיעתם מדיפה ניחוח קנביס מתוק.

אנשים סדוקים חובשי ראסטות ועונדי אבנים קדושות שהגיעו ממקומות נושאי אנרגיה של הרי געש קדומים. שיחלחלו אל עצמם אלכוהול ומוסיקה מרעידת חושים, שיתנו לזרה שלידם לזיין אותם וגם לחברה שלה וילכו ויזיינו בעצמם בלי לראות בכלל את מי את מה למה כמה. קהים ומסנוורים ובוחשים את עצמם כמו במטחנת האספרסו שהשאירו על השיש בבית הבטון שברחו ממנו.

אני רואה אותם עוברים מולי. והם רואים אותי. מזהים אנו את בני שבטנו, שבט הנשמות הרצוצות. ואני מתעלמת. והם מתעלמים. ורק האנרגיה שלהם חולפת בתוך הגוף שלי כמו הבזק ואני קוראת אותה ומבינה הכל, כאילו נשתל בגופי אינסטינקט חדש.

וצודקות הנשמות לבוא לכאן ולהתפלש תחת רגליה של ההימלאיה. למרות שנראה שהכאב ירדוף אחרינו לנצח, נראה שגם הוא קצת מתאהב בה. ולאט לאט מבקש להשתחרר ולעוף ולהשתחל שם בפסי השלג. ולאט לאט, הנפש שיוצאת כאן בעוצמתה האדירה, הולכת ומתנקה, מנקזת כאב לתוכה וממנה הלאה, למעלה, כמו שולחת אותו אל העגורים המתנוססים מעל לפסגתו של הר המלכים האברסט 8848.

כי לנפש אין יותר לאן לברוח כאן. אין לה. זה סוף המסלול. אין דד ליינים, אין חשבונות, אין ישיבות, פגישות, דיונים. אין קניות בישולים כביסות אסיפות הורים. אין אוטו לתדלק לתחזק להעביר הילוכים. אין לברוח. וההימלאיה גם לא תתן לה. היא לא תוותר.

לא. היא תגש אלינו, בעדינות והדר של רקדנית הודית ותגיש לנו את כוס הצ'אי המפוארת שלה, זו שפותחת הכל.

וכמו הסירנות היא תוביל אותנו במחשכי שדות הבדידות היאוש הפחד. ואנחנו נבער ונמוסס את שלגיה הבוהקים בכתום בזריחה ובורוד בשקיעה. נזרק, נדפק, נחרחר, נשתגע, נתנפנף, נשתכר, נזדיין, נטפס ונרד מליון מדרגות.

ניגמל.

נצלול באפיסת כוחות מנטאלית טוטאלית.

וההימלאיה תרקוד בחמוקיה מעלינו. יודעת. שאלפי בני שבטנו כבר רמסו והלהיטו את פסי השלג הנצחיים שלה. ועקבותיהם נצרבו בתוכה והטילו את צרורות כאבם, כמו זרי זיכרון.

למרגלותיה.