רק לא לשמוע יותר
~ היא חולפת על פניו בדרכה מהחדר אותו היא שוכרת בבית משפחתו לכיוון המטבח הקטן שבחוץ. מטבח האורחים. הוא עומד שעון על מעקה גרם המדרגות. שיערה הפזור כמעט ונוגע בו. עיניהם נפגשות לשבריר.
וריחה נותר מאחור, עומד בנחיריו כמו אותם פושטי יד המתרבים מיום ליום ברחבת השוק ואינם מרפים ממך עד שאתה מוציא מכיסך כמה רופיס.
אתמול, ממש כמו שלשום וכמו הלילה שלפניו הגיעו קולות העונג שלה אל פינות חדרו, הניצב ממש מעל חדרה. צורבים את אזניו, מעוררים בגופו חידודין ושלל גלים של חום ושל תאווה ושל מבוכה גדולה.
ואהובה שאיתה.
והוא, השומר על שש הברכות העיקריות של היום. המתרגל חיי פשטות וסגפנות מרצון ומתוך אמונה עמוקה. לא יכול להפסיק מלדמיין איך ירכיה העגולים ושדיה המלאים איך הם נעים לאט במעגלים כמו רקדניות הבוליבוד בטלויזיה.
ויש לילות בהם הוא שוכב ומחכה לה.
מקשיב בדריכות ובסקרנות בעיניים עצומות תוך שהוא משנן וחוזר וממלמל את אותם מזמורים ומשפטי התפילה שיצילו את נפשה ואת נפשו יחד איתה.
אילו קולות יגיעו ממנה הלילה. האם הם יהיו ארוכים או קצרים. חזקים או חלשים. האם היא תגנח או תנשום עמוקות או תצעק עד שאהובה יניח כף ידו על פיה כדי להשקיט אותה. ואולי יהיה שילוב הלילה. ואולי זה יקרה יותר מפעם אחת.
ובבוקר, כשתרד מטה להרתיח מים לבשל את הקפה האם תחלוף על פניו או לא.
האם יעז להביט בפניה מבלי להשפיל את עיניו. מבלי לחוש בגלי החום התוקפים אותו בכל מחשבה שעולה בראשו ותמונתה ניצבת מול עיניו. שיערה הגולש המבולגן מעט, חיוכה המתוק הנשלח אליו. ישבנה המתרחק ממנו, אסוף כולו בלהבות החטא הצורבות את עיניו.
בכל קיץ היא באה אל מעלה ההימלאיה, לשהות תחת קורתו, לכמה שבועות.
ועד שריחה נשכח ממנו, עת השלג מכסה ועוטף הכל, והסופות מנפנפות בחוזקה את הדגלים התלויים בשרשרת על הגג והכפור מצנן את עוזו, היא שוב כאן.
וכל שנה מתחזקות תפילותיו. הוא, בכוונה מלאה שאין מלאה ממנה, מבקש מבודהה שיסיר את הקללה שלה. שיסיר, ברחמיו הגדולים.
שיחריש את אזניו, אם צריך.
רק לא לשמוע יותר את קולה המתוק המופלא הלוהט מתשוקה.
לא לשמוע יותר.
