מאחורי הקלעים

מלפפונים חמוצים במונגוליה- מאחורי הקלעים

הרקע לסיפור

~ זה היה הקיץ של 2013. ישבנו אז בנפאל, וחשבתי איפה יהיה כדאי להעביר את הקיץ. בשנים הקודמות פשוט נסענו להודו, אבל הפעם הרגשתי שאני רוצה משהו אחר. מונגוליה היתה חלום ישן שלי, והעונה היתה מתאימה, אז התחלתי לבדוק איך אוכל להגשים אותו.

מצאתי שהטיסות לסין ממש זולות, שם נוכל לשהות חודש, וממנה נוכל להמשיך ולחצות את הגבול למונגוליה דרך היבשה.

התלבטתי מאוד, ואני זוכרת שהיתה לי שיחה עם זוג ישראלים שביקרו בנפאל, שיחה שהסתובבה סביב השאלה:

האם את רוצה לתת לפחדים שלך לקבוע, או שאת רוצה לתת לחלומות שלך לקבוע?

***

הדבר הראשון שעשיתי כדי להפוך את החלום שלי לממשי, היה לקנות ספר. בדרך כלל אני לא קונה ספרי הדרכה למקומות אליהם אנחנו נוסעים, כי אני אוהבת לגלות אותם בעצמי. אבל הפעם החלטתי שכדאי שאגיע לפחות קצת מוכנה. בכל זאת, אני נוסעת עם שלושה ילדים צעירים יחד איתי. אז יצאתי לרחובות 'לייק סייד', השכונה שלגדת האגם של פוקרה, בה מתרכזות כל החנויות, ועברתי חנות חנות בחיפוש אחר ספר הדרכה למונגוליה. אחרי כמה שעות של חיפושים, כשכבר כמעט התייאשתי, מצאתי עותק ישן ומשומש של 'לונלי פלאנט', שהיה קצר באופן חשוד.

אני זוכרת את הרגע הזה. שהיה נראה על פניו כרגע סתמי, אבל בשבילי, זה היה רגע משמעותי ביותר. הנה, אנחנו נוסעים למונגוליה הקיץ. יותם היה אז בן 14, רני היתה בת 11 וגלי היתה בת שבע.

אני נושאת את הספר הזה איתי במזוודה, עד היום.

***

אחרי כמעט חודש בסין, כשנותרו לנו ימים ספורים עד לסיום הויזה, הגענו לבייגי'ן. הנקודה האחרונה לפני המסע לגבול מונגוליה. באותם ימים האינטרנט היה מאוד מוגבל ברחבי סין, והאתרים היו ברובם בסינית, והיה כמעט בלתי אפשרי למצוא מידע יעיל באנגלית. למזלנו, רני פגשה בלובי של המלון שלנו מדריכת טיולים סינית שדיברה אנגלית, והיא הסבירה לה שיש אוטובוס לילה מיוחד היוצא מבייג'ין כל הדרך עד לעיירת הגבול הסינית, ממנה חוצים למונגוליה. הן כל כך התיידדו, שהיא עזרה לרני להזמין כרטיסים באינטרנט ואף נסעה איתה לאסוף אותם.

יום למחרת התייצבנו בתחנת אוטובוס נידחת, נטושה ומאובקת בפרברי בייגין, שלא נראתה כלל כאילו יוצא ממנה אוטובוס לילה מיוחד ומאובזר. אחרי די הרבה זמן של המתנה וחוסר ידיעה, החלו להתקבץ עוד אנשים, וכך בסופו של דבר עלינו על האוטובוס, לנסיעה של 15 שעות עד לגבול.

היינו התיירים היחידים.

***

פנים האוטובוס היה מעוצב משלושה טורים של מושבים יחידים דמויי רופא שיניים, מונחים אחד מעל השני בשתי קומות. שניים ליד החלונות ואחד באמצע. הגדולים התמקמו מסביבי ואת גלי הושבתי במושב שמתחתי, כך שאוכל לשמור עליה. באוטובוסים מהסוג הזה את נדרשת להוריד את הנעליים בכניסה, ותחתיהן מקבלת כפכפים.

לידנו ישב גם זוג מונגולי צעיר, שדיבר מעט אנגלית וכך התיידדנו איתם במהלך הנסיעה. מהאישה המונגולית היפהפיה למדתי טיפ חשוב שמלווה אותי עד היום בכל הרפתקאה.

***

אחרי לילה מעניין באוטובוס, בשעת בוקר מוקדמת, נחתנו בעיירת הגבול הסינית 'ארליאן'. יופי. מה עושים עכשיו?

למזלנו, הזוג המונגולי החמוד לקח אותנו תחת חסותו והם אמרו לנו פשוט להצטרף אליהם. ראשית, הם לקחו אותנו לאכול ארוחת בוקר במסעדה קטנה בכניסה לשוק המקומי בעיירה ההזויה הזאת, שהיתה מעין שעטנז בין סין ומונגוליה. הם הסבירו לנו על המנות שהוגשו לנו, וסיפרו לנו על מונגוליה.

אחרי כן ניגשנו לחניית הג'יפים, הנחנו את כל התיקים שלנו והם הלכו למצוא ג'יפ שיקח אותנו אל הגבול, ממנו לצד המונגולי ומשם לעיירת הגבול המונגולית. הילדים התיישבו על המדרגות ורני ואני הלכנו להציץ בנתיים בדוכנים שבשוק. זאת היתה חוויה עליזה ומסקרנת, ראינו המון מוצרי מזון, בגדים ומשחקים מוזרים ומצחיקים.

כשחזרנו, כולם כבר התחילו להתארגן לעליה על הג'יפ. קפצנו גם שתינו, מצטופפות עם שאר הנוסעים, כשאותי הושיבו ממש צמודה לדלת, אותה, מסתבר, הייתי צריכה להחזיק כל הנסיעה כי אחרת היא היתה מתפרקת ומתעופפת לה באמצע הדרך (כמו חלקים אחרים שהתעופפו מהג'יפ במהלך הנסיעה)…

***

הגענו לזאמן-אוד (Zamen Ud), עיירת הגבול המונגולית בשעות הצהריים המאוחרות. הייתי עייפה מאוד, אבל יותר מהכל הייתי נרגשת עד עמקי נשמתי. לא האמנתי שאנחנו במונגוליה סוף סוף! חלום חיים עמוק וישן שהתגשם.

ניגשנו לתחנת הרכבת, שם עזר לי איש בטחון צעיר וחביב למשוך כסף בכספומט מונגולי ולקנות כרטיסים לרכבת הלילה שיצאה למחרת, שתביא אותנו כל הדרך עד לאולאן באטאר, עיר הבירה של מונגוליה.

מצאנו מסעדה קטנה לארוחת צהריים והמאכלים שהוגשו שם הזכירו לי מעט את ילדותי, ממאכלי המטבח הרוסי של אמי.

ניגשנו לבית מלון סמוך לתחנת הרכבת ושם התמקמנו ללילה. למחרת בצהריים, אספנו את חפצינו, ורצנו לתחנת הרכבת (הריצה היתה כי בעלת המלון איימה שהיא תזמין לנו משטרה כי לכלכנו לה את המגבות..חוויה משעשעת שזכורה לנו היטב עד היום).

שם, כהפתעה מחממת לב, חיכה לנו איש הבטחון, כדי לעזור לנו לעלות לרכבת ולמצוא את מקומינו. כרגיל, היינו התיירים היחידים ודי בלטנו בשטח..:-).

זאת היתה רכבת ישנה, בסגנון אירופאי, בנויה כולה מעץ, מרווחת ונעימה מאוד. מחר נגיע לאולאן באטאר! שם תתחיל אחת מההרפתקאות המשמעותיות ביותר של חיינו.

יצאנו אל הלא נודע, אבל לא חששתי. במקום הפחד, נתתי לחלומות שלי להוביל אותי.

כמובן, שלא ידעתי כלל מה עוד מצפה לי..

יומן מסע:

לאורך המסע עצמו כתבתי יומן. זאת היתה מחברת דקה ששאלתי מהבנות. מחברת ישנה, שנקנתה בנפאל, שנשארה מהלימודים שלהן מאותה שנה. מאוד השתדלתי לכתוב את כל מה שאירע, איך הרגשתי, איך הנופים והמקומות בהם ביקרנו נראו, איך היה עם הילדים.

מהר מאוד בתוך המסע הבנתי שמה שאנחנו חווים הוא יוצא דופן וייחודי, ולכן למרות שזה לא ממש מתאים לי לתעד דברים באדיקות, עשיתי את המאמץ.

מעבר ליומן המסע הכתוב, גם צילמתי את רני, שהיתה אז בת 11, בכל כמה ימים, מספרת על המסע מנקודת המבט שלה.

יש לנו מסורת משפחתית להשאיר מכתב מיוחד מפיית השיניים, בכל פעם שנופלת שן לאחד מהילדים, דבר שבכלל לא לקחתי בחשבון לפני שיצאנו. ואז, גלי החליטה לאבד פחות או יותר חצי מהשיניים שלה בתוך ששת השבועות שלנו בערבות הפרא של מונגוליה. לכן השתמשתי בלא מעט דפים מהמחברת הדקה והיחידה שהיתה לי.

כך קרה שהדפים במחברת נגמרו לפני שהמסע שלנו הסתיים.

השבוע האחרון של המסע שלנו נעדר מהיומן.

וכך זה נשאר. מעולם לא השלמתי את החסר. היומן נותר לא גמור.

תהליך הכתיבה:

לקח לי זמן. בהתחלה, אחד מעיתונים הגדולים בארץ רצה שאכתוב את הסיפור ככתבת מגזין והיה מוכן לשלם לי הרבה כסף עליו.

וממש ניסיתי. הייתי זקוקה לכסף אבל היה לי קשה להתמודד עם כל הרגשות שהציפו אותי כשישבתי לכתוב את הסיפור. לא הצלחתי. אז ניסיתי גישה שונה וכתבתי קטע משעשע על כל החוויה. אבל לא הייתי שלמה איתו. בסוף העורך, שמכיר אותי מאז שאני בת 18, מתקופת שירותי ככתבת ב'במחנה', החליט להקל עלי ואמר לי להניח את הסיפור ולכתוב פשוט כתבה על דרך החיים המיוחדת שבחרתי לעצמי.

וכך הסיפור על מונגוליה נשאר במגירה.

לפני שלוש שנים הייתי סוף סוף מוכנה לשבת לכתוב אותו. פתחתי את מחברת יומן המסע, וכל הריחות, הרגשות, המראות הציפו אותי בבת אחת. ממלאים אותי בנוסטלגיה, בתחושת שבר ועוצמה בו זמנית.

כאם חד הורית שגם נעה ממקום למקום, לא היה לי הרבה זמן לכתוב במשך היום וכך הייתי יושבת בלילות וכותבת. הסיפור הזה נכתב בהרבה מקומות בעולם :-). בתחילת 2020 גמרתי סוף סוף לכתוב אותו. ביקשתי מרונית, חברה טובה, שתערוך אותו ומאריאל, עוד חבר טוב, שיעשה לו הגהה ועריכה לשונית. מראש רציתי שכל מי שיהיה מעורב בתהליך יצירת הספר יהיה בעל משמעות עבורי. 

ציור הכריכה:

פגשתי את ג'וזי במסעדה מקומית קטנה בלה, לאדאק שבצפון הגבוה של הודו. מיד הרגשתי כלפיה רגשות של קרבה, אולי בגלל שהיא באה מלבנון. הפכנו לחברות קרובות מהר מאוד, והילדים ואני בילינו אתה ועם בעלה שעות צחוק ושמחה רבות.

מכיוון שהיא גרפיקאית ומאיירת מוכשרת, פניתי אליה וביקשתי שתאייר לי את תמונת השער של הספר. היא איירה אותה בהשראת תמונה שרני צילמה אותי, עומדת על גדת אגם במונגוליה. היא סירבה לקבל על זה תשלום.

האם זהו סיפור אוטוביוגראפי?

המסע שעשיתי עם הילדים במונגוליה היווה את ההשראה לסיפור. התיאורים של המקומות, הנופים, הטעמים כולם הם כפי שאנחנו חווינו אותם. חלק מהסצינות המתוארות בסיפור אכן קרו. חלק גדול לא. אני אשאיר לכם להחליט לעצמכם מה באמת היה ומה לא :-). 

לקריאת הסיפור בשלמותו הקליקו כאן.

לעוד סיפורי "מאחורי הקלעים" המשיכו לכאן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.